Trigger menu Trigger search form
אסיא מדיקל > סיפורי מטופלים > אדה בנטלי – מי היה מאמין שאני אוכל ללבוש בקיני?

אדה בנטלי – מי היה מאמין שאני אוכל ללבוש בקיני?

מאת: אסיא 22.06.09
ד"ר אסנת רזיאל

מנהלת רפואית של מלב"י – המרכז לטיפול בהשמנת יתר. מנתחת מנוסה ובכירה מומחית בניתוחים לטיפול בהשמנת יתר. בוגרת התמחות-על בניתוחי השמנת יתר בארה"ב… למידע נוסף »






שלח שאלה

עם 60 ק"ג פחות, מתיחת בטן וירכיים והרמת חזה, מרגישה אדה בנטלי שקיבלה חיים חדשים. בתוך שנה וארבעה חודשים הפכה אדה מאדם שמן וחולה, שכל חייו חיפש באוכל נחמה, לאדם רזה, בריא ומאושר: "אני בת ה-48 ומרגישה שאני נראית בת 36"

הרעיון לעבור ניתוח לקיצור קיבה כבש את אדה כבר לפני 15 שנה, אבל מכשולים שונים שעמדו בדרכה אילצו אותה לחכות זמן רב עד להגשמת החלום. היום היא מספרת על "אישה שונה לחלוטין, עם גוף יפה ובריא, במשקל 67.5 ק"ג בלבד, ובעיקר מאושרת עד הגג".

"16 שנים לא הייתי בים, בגלל ששנאתי את המראה שלי, וחשבתי שכולם יסתכלו עליי. לא לבשתי גופיות בלי שרוולים במשך 20 שנה כי התביישתי בשומן המידלדל שהיה לי בידיים", מספרת אדה. "כל חיי הייתי מלאה. הרבה דברים שקרו לי בחיים גרמו לי למצוא באוכל נחמה. מבחינה פסיכולוגית הרגשתי שאני נושאת עול כבד על הכתפיים, המחייב אותי לפתח מסה פיזית כדי שאוכל לסחוב אותו." "בשנת 83' שקלתי 70 ק"ג, ומאז ועד שהגעתי לד"ר אסנת רזיאל עליתי ל-125.5 ק"ג. בתקופה הכי שמנה שלי שקלתי אפילו 131.5 ק"ג. עליתי במשקל בהדרגה – כל שנה 2 ק"ג. לכאורה זה לא הרבה, אבל במשך 20 שנה זה אומר 40 ק"ג, ופתאום לא יכולתי לנשום."

בגיל 32 פיתחה אדה אסתמה מאוד חריפה. "כשהייתי מתקררת בחורף, זה היה מתפתח לדלקת ריאות", היא מספרת. "ככל שהמשקל שלי עלה, התפתח אצלי תשניק נשימה. כשהייתי מאושפזת בבית חולים, הרופאים אמרו לי שכשאני ישנה אני מפסיקה לנשום בגלל הכובד על הריאות." "כל הגוף שלי בקושי תפקד: סבלתי מכאבי גב וכאבי ברכיים, והייתי מוגבלת בהרבה פעולות – לא יכולתי להתכופף כדי לשרוך את הנעליים, לא לנקות את הבית, ולא יכולתי ללכת יותר מ-5 דקות בלי להתנשף".

מה מנע ממך לעבור ניתוח לקיצור קיבה קודם?
"בעיקרון, בני הזוג שלי. לניתוח קיצור הקיבה הקונבנציונלי, שרציתי לעשות לפני 15 שנה, בעלי דאז התנגד. הוא טען שזה מסוכן ולא הסכים שאעבור את הניתוח. לפני 5 שנים הנישואין שלי התפרקו, ואני החלטתי לממש את רעיון הניתוח, אבל המצב הנפשי הרגיש שבו הייתי מנע ממני מלעשות זאת."

"בן הזוג החדש שלי אמר לי כל הזמן שאני יפה כמו שאני, וגם הוא לא תמך בניתוח. אבל אז, לפני 18 חודשים, נפל לי האסימון, והבנתי שאני מפסיקה לחיות בשביל אחרים ועושה את זה בשבילי".

איך שמעת על מלב"י?
"בתחילת התהליך פניתי לשני רופאים כירורגים להתייעצות, אבל הם לא מצאו חן בעיניי. ואז המליץ לי רופא המשפחה שלי על מלב"י ועל ד"ר אסנת רזיאל."

"כשהגעתי לד"ר רזיאל הבנתי שהיא משהו מיוחד, שהיא שונה מהרופאים האחרים. ד"ר רזיאל התייחסה אליי כאל אידיבידואל, בהרבה בחום, ונתנה לי הרגשה שאני נורמאלית. כבר בהתחלה הרגשתי שבאמת אכפת לה, שבשבילה כל מטופל הוא עולם ומלואו, ושזה לא פס ייצור. גם אחרי הניתוח היחס של ד"ר רזיאל היה מדהים –  תמיד כאשר באתי לביקורת היא הייתה כל כך מרוצה מהתוצאות וכל כך פירגנה לי."

"היו לי המון שאלות וד"ר רזיאל ענתה לי על הכל בסבלנות אדירה ובגישה כל כך חיובית. בעצם, ברגע שפגשתי אותה הבנתי שאני הולכת על זה, ושזה יהיה איתה. ולא רק ד"ר רזיאל הייתה כל כך חיובית, כל אנשי היחידה במלב"י היו מקסימים, ונתנו לי המון תמיכה. אני בטוחה שבלעדיהם היה לי הרבה יותר קשה. תוך חודש עברתי את כל הבדיקות הדרושות ונכנסתי לחדר הניתוח".

איך הרגשת אחרי הניתוח?
"לפני שנכנסתי לניתוח היה לי ברור שאחריו כל החיים שלי ישתנו, וזה די הפחיד אותי. כשיצאתי מהניתוח לא הצלחתי להבין איך אדם עם תיאבון כמו שלי – אני לא אדם של נשנושים, אלא של פחמימות וארוחות גדולות – יוכל לא לאכול בכלל. ישבתי בבית החולים והביאו לי כוס מים ואחרי שלגמתי רציתי להקיא", היא נזכרת. "לא ידעתי איך אצליח לוותר על מה שהיה דבר מרכזי בחיי עד אותה נקודה".

איך מתמודדים עם השינוי מבחינה פסיכולוגית?
"באיזשהו שלב הבנתי שהכל בראש. ב-10 הימים הראשונים מותר להכניס לפה רק נוזלים, ואוכל לא מעניין אותך בכלל. בתקופה שאחר כך, אוכלים משהו קטן כל כמה שעות. מאחר שעד אז אף פעם לא אכלתי באופן מסודר, לאכול משהו קטן כל כמה שעות זה לגמרי לא היה אני."

"אבל קיבלתי החלטה: אם כבר עשיתי את הניתוח אני מצייתת להוראות של הצוות במלב"י ועושה בדיוק מה שאומרים לי. אחרי שבועיים עברה לי בראש המחשבה 'את יודעת מה, זה לא כל כך נורא', ולאט לאט התחלתי להתרגל – לא מעט בעזרת התזונאית של מלב"י".

ב-9 הימים הראשונים שאחרי הניתוח השילה אדה 11 ק"ג. ד"ר רזיאל הבטיחה לה ירידה של 40-35 ק"ג מקסימום, אבל בזמן די קצר היא ירדה הרבה יותר.

היום אדה כבר אוכלת הכל, ומספרת שאפילו את הדברים שאמרו לה שלא תהיה מסוגלת לאכול, היא דווקא כן אוכלת, למשל פלפלים ותירס, ו"הכל נספג והכל בסדר". בדיקות הדם של אדה מראות שהיא לא סובלת ממחסור בוויטמינים ומינרלים.

איך נראים החיים שלך היום?
"אני מניחה שהחזרה לשגרה מתבטאת לא מעט בחזרה לאכול מוצק. בפעם הראשונה שהייתי יכולה לאכול אוכל מוצק נורא פחדתי. חברים הזמינו אותי לברביקיו אצלם בבית, ואני מאוד חששתי. החלטתי לטעום שיפוד אחד, וזה היה כל כך טעים. לקחתי לי כמה חתיכות, ואני זוכרת שכולם צפו בי והמתינו לראות מה יקרה. ככל הנראה אכלתי קצת יותר ממה שהייתי אמורה לאכול – כי את החתיכה השנייה לא הצלחתי לסיים והקאתי את הכל."

"המקרה הזה גרם לי להבין שהגוף שלי אומר לי כמה לאכול, ועם הזמן פיתחתי מודעות גופנית. עכשיו אני נמצאת במקום שאני יודעת שאם אקח עוד ביס ארגיש לא טוב". עם הזמן חזרה אדה לחיים השגרתיים, וגם החלה ללכת למסעדות. "היום", היא אומרת, "אני מזמינה מנה ראשונה ולא מצליחה לסיים אותה".

איך את נראית היום?
"אחרי הירידה במשקל, באזור הבטן, העור שלי הידלדל מאוד, עד שממש לא היה נעים להסתכל עליו, והחלטתי לעבור ניתוח פלסטי למתיחת בטן וירכיים פנימיות. ההרגשה היום כל כך משחררת – יש לי בטן שטוחה ואני נראית מדהים".

האזור הבא שאדה החליטה לטפל בו היה השדיים. "אחרי הירידה במשקל, הם הגיעו לי כמעט עד הבטן, הם פשוט הפכו לשקים ריקים. עברתי ניתוח להרמת חזה, ועכשיו יש לי ציצים יפים!"

"כל החסכונות שלי הלכו על הניתוחים", מספרת אדה, "אבל אני מאושרת. אין לי היום אסתמה, אני לא מפסיקה לנשום בזמן השינה, אין לי כאבי גב וברכיים. אני מרגישה אדם חדש. אני יכולה אפילו לרוץ. קניתי בקיני, שלא לבשתי מגיל 16, ואני מאושרת עד הגג!"