Trigger menu Trigger search form
אסיא מדיקל > סיפורי מטופלים > על ההתמודדות הרגשית עם סרטן השד : סיפור אישי

על ההתמודדות הרגשית עם סרטן השד : סיפור אישי

מאת: אסיא 05.02.09

עו"ד אורית מירושלים חלתה בסרטן השד ונאלצה לעבור כריתת שד מלאה. בראיון גלוי לב היא מספרת על התהליך, על החששות שהתלוו אליו ועל הגורמים שעזרו לה בסופו של דבר לצאת מהמחלה מחוזקת יותר

בדצמבר 2007 גילתה עו"ד אורית שהיא חולה בסרטן השד. החשש התאמת לאחר בדיקת ממוגרפיה, והלך והחריף ככל שהמשיכה לערוך בדיקות נוספות, שבהן התברר שסוג המחלה מחייב כריתת שד מלאה. היום היא מוכנה לספר על הכאב והפחד שאפיינו את התקופה ההיא, וממשיכה לקוות שהפרק הזה בחייה שייך להיסטוריה.

איך התמודדת עם הידיעה שהמחלה מקוננת בגופך?
"הבשורות הרעות הגיעו בהדרגה, לאחר כל בדיקה", משחזרת אורית. "לכל אורך הדרך קיוויתי לבשורות טובות, אבל האבחנה היתה תמיד הגרועה ביותר. כל פעם שקיבלתי תשובות של בדיקות 'הלב שלי נפל למכנסיים'. זאת היתה תחושה קשה מאוד של חוסר אונים וחוסר שליטה", היא אומרת.

אורית החליטה להשלים עם העובדה שהיא חולה ולעשות ככל יכולתה כדי לקבל את הטיפול הטוב ביותר. "אני אדם מעשי", היא מציינת ומוסיפה: "ביקרתי אצל הרבה מאוד רופאים, דיברתי עם אנשים, אספתי המלצות ועשיתי הכל כדי לקבל חוות דעת מקיפות ביותר". רק לאחר מכן, הרגישה שהיא יכולה להחליט באופן מושכל איך לטפל בבעיה ובעזרת איזה מטפל.

איך בחרת את הצוות המטפל?
"אחת ההמלצות שקיבלתי באותה תקופה היתה לבחור רופא שיש לי איתו כימיה", היא נזכרת. "לא הבנתי למה זה חשוב. חשבתי שאבחר את הרופא לפי כמות ההמלצות שאקבל עליו", היא מסבירה. כך בחרה את הרופא הראשון שלה, אולם לאחר זמן מה הבינה שהתקשורת עם הרופא המטפל היא אבן דרך משמעותית בתהליך ההחלמה, והחליטה לחפש רופא אחר.

החיפוש אחר מטפל רגיש ותומך הוביל אותה בחזרה אל הרופא הראשון שפגשה עוד ביום שנודע לה על המחלה: אל ד"ר משה כרמון, מומחה ברפואת וכירורגיית שד באסיא מדיקל. מרכז ליידי אסיא היה אז בחיתוליו. "עבדתי רק מול הרופאים, ולא מול סגל שלם כמו שיש בליידי אסיא היום", היא נזכרת.

"ד"ר כרמון הוא מדהים, ממש מלאך", מציינת אורית בהערכה. "ביום שקיבלתי את הבשורה המרה הוא קיבל אותי בשש בערב והסביר לי הכל בסבלנות אין קץ במשך 3 שעות. הוא גם ישב עם הרנטגנולוגית ונתן לפלסטיקאי הוראות מדויקות לשחזור. הרגשתי שאני בידיים טובות", היא מוסיפה בהתרגשות.

לד"ר כרמון היא "שידכה" את דר' מיכאל שפלן, מומחה לכירורגיה פלסטית אסתטית ושיחזורית, וביצעה את הניתוח תוך שיתוף פעולה מלא ביניהם באסותא. ד"ר שפלן הוא "מומחה מס 1 בפלסטיקה ובשחזור", לדבריה. "הוא מאוד מקצועי, ובודק עם כל מטופלת מה היא רוצה ומה מתאים לה", היא מוסיפה.

"היום אני יודעת שהכימיה עם הרופא ותחושת הביטחון שהוא משרה עלייך הם מאוד חשובים", מסבירה אורית, שבחרה לפי אותו הקריטריון גם את האונקולוגית שלה. "אם את לא יודעת שלרופא באמת אכפת ממך, אז אין טעם לבחור בו", היא מוסיפה ומדגישה.

מה עזר לך להתמודד עם המחלה?
"קודם כל, לפי דעתי, קבלת אינפורמציה הוא חלק מהותי מתהליך הטיפול וההחלמה. צריך לדעת את כל האפשרויות ורק אז לקבל החלטות. מד"ר כרמון קיבלתי מידע מפורט על היווצרות המחלה ועל אפשרויות הטיפול, דבר שענה על הצורך שלי באמון ובהירות ועזר לי לסמוך על עצמי שאני עושה את הדבר הנכון".

אורית חוזרת ומדגישה את חשיבות האנושיות והאכפתיות של הצוות המטפל. היא זוכרת במיוחד את העזרה שהגישה לה טלי בנימין מאסיא מדיקל. "ברגעים הכי קשים טלי בנימין היתה משוחחת איתי ומעודדת אותי", היא נזכרת. "לכל אורך התהליך היא שמרה איתי על קשר מיוזמתה ונתנה לי תחושה שאכפת לה ממני. היא היתה עבורי נקודת אור בתוך האפלה. השיחות איתה מאוד חיזקו אותי".

וכמובן, את התמיכה העיקרית קיבלה אורית מבני משפחתה. "בעלי ליווה אותי והיה שותף מלא בכל התהליך", היא אומרת. "גם הורי עמדו לצידי לאורך כל הדרך. אימא שלי חלתה לפני שלוש שנים, כך שהיא ידעה בדיוק מה אני עוברת", היא מוסיפה. אחרי הניתוח החלה אורית אף בטיפול פסיכולוגי, אבל "עיקר התמיכה באה מהבית", היא מסכמת.

איך המחלה השפיעה על חייך כיום?
"זה תהליך מפחיד", מתוודה אורית, "זו תחושה שהאדמה נשמטת לך מתחת לרגליים". "לצערי, גם היום אין לי תחושת ביטחון שזה מאחורי", היא מציינת בכאב. אבל ההתמודדות עם המחלה "הולידה גם כמה דברים טובים", היא מודה, "היא נתנה לי המון כוח, ותחושה שאם הצלחתי להתמודד עם זה, אז הכל 'קטן עלי'". כתוצאה מהמחלה, השתנו סדרי העדיפות בחייה. למרות שהיא טיפוס קרייריסטי, לאחר הניתוח החלה להתמקד בעצמה ובמשפחה. אם בעבר היה כל תיק משפטי תופס מקום מרכזי בחייה, היום היא "יותר רגועה בעבודה ולוקחת דברים בפרופורציה". מאז היא אף החליפה את מקום עבודתה, במטרה "לטעום דברים חדשים".

"המחלה נתנה לי פרספקטיבה על החיים", מסכמת אורית. "היום אני במקום ראשון".