Trigger menu Trigger search form
אסיא מדיקל > סיפורי מטופלים > שירי ניסים – "אין שמֵנים מאושרים"

שירי ניסים – "אין שמֵנים מאושרים"

מאת: אסיא 19.01.10

שירי ניסים יודעת על מה היא מדברת. כמעט כל היבט בחייה נפגע בגלל משקלה העודף. היום, שנה לאחר ניתוח "שרוול קיבה" שעברה, ולאחר שהשילה חצי ממשקל גופה – היא אדם שלם יותר

"אני רוצה לספר את הסיפור שלי, כי יש עוד הרבה אנשים שנמצאים במצב שבו הייתי, אנשים שמנים הם לא אנשים מאושרים, מי שאומר כך על עצמו, או שהוא בהכחשה מוחלטת או שהוא פשוט משקר". 

שירי ניסים יכולה לומר את הדברים הללו, כי יש לה מדד להשוואה. בעזרת ניתוח שרוול קיבה שעברה במלב"י לפני שנה בדיוק (בינואר 2009) הצליחה להפחית 65 ק"ג ממשקלה, שעומד היום על 62 ק"ג בלבד. "אחרי הניתוח התעוררתי לחיים חדשים וטובים הרבה יותר", היא אומרת.

שירי, מורה במקצועה, בת 33, נשואה ואם לבת (5 וחצי), מספרת: "הייתי ילדה מלאה, כשהתחתנתי הייתי שמנמנה, אבל הכי הרבה עליתי אחרי ההיריון. בחופשת הלידה נשארתי בבית, המקרר היה החבר הכי טוב שלי, והמשקל טיפס לו בלי בעיות, וככה נכנסתי למעגל סגור, ללא מוצא."

 

 

 

 

 

 

 

שירי בעבר. תחושה של חוסר אונים
מעגל סגור
"עברתי חמש שנים קשות מאוד," היא אומרת ומתארת בכנות, בסגנונה המלבב, הישיר והקולח את איכות חייה כאדם שמן וכבד מאוד: "מערכת השיקולים, ההתנהלות היומיומית של אדם עם משקל יתר, היא דבר שאדם רגיל לא יכול להעלות בדעתו", היא מסבירה. "הייתי מזמינה משלוח מהסופר על שלושה מוצרים, בעבודה – הייתי חושבת פעמיים אם ללכת לחדר המורים בהפסקה, מפני שבדרך חזרה לא הייתי מסוגלת לעלות שוב במדרגות, ולכן לרוב העדפתי להישאר בכיתה."

"אני בחורה בריאה, שמחה בדרך כלל, אף פעם לא הייתה לי בעיה חברתית וגם קודם הייתי תמיד מוקפת באנשים, אבל המשקל השפיע גם במישור הזה. הייתי נמנעת מלצאת ולהסתובב בחוץ, אפילו בקניונים שאני אוהבת, ואין בכלל מה לדבר על טיולים בטבע. העדפתי תמיד להזמין חבר'ה אלינו הביתה."

כרבים במצבה, ניסתה שירי הכול: דיאטנית פרטית, קבוצות תמיכה לסוגיהן, תוכנית מיוחדת בבית חולים ומה לא. "הייתי מורידה 10 ק"ג ומעלה 15, וחוזר חלילה. המחוג במשקל עלה ועלה, וכשעמד כבר על 100 ק"ג, המשכתי לאכול רק מהתסכול, ואחר כך כבר הפסקתי להסתכל במשקל."

שירי סבלה מבצקות ברגליים, מהזעת יתר ומפריחה בקפלי העור בקיץ, אולם הגרוע ביותר התרחש בלילות: "הייתי מתעוררת באמצע הלילה בלי אוויר, לפעמים אחרי שבעלי העיר אותי בבהלה. 'את נחנקת', הוא אמר, אני מפחד שיום אחד לא תתעוררי בבוקר, שתקבלי התקף לב. פעמים רבות הוא הפציר בי שאעשה משהו, שאציל את עצמי, ושבעיקר אחשוב על הילדה, כי היא צריכה אמא."
הקש ששבר את גב הגמל 
שירי מודה בכנות שהדבר הקשה ביותר מבחינתה היה הידיעה שאינה אם ככל האימהות לבתה הפעוטה. "פעמים רבות הייתי עייפה מכדי לצאת איתה החוצה, היה לי קשה לשבת איתה על הרצפה ולשחק, וכשכבר התיישבתי היא שמה לב: 'היי אמא, את יושבת…' והמילים שלה צבטו לי בלב. כשהייתה נופלת בגינת השעשועים או נתקעת במגלשה, לא הצלחתי להגיע אליה בזמן לחלץ אותה, ואנשים אחרים תמיד היו מקדימים אותי. זו תחושה מייסרת של חוסר אונים, שאת לא מסוגלת להיות שם בזמן בשביל הילדה שלך."

הנושא של ניתוח הרזיה "התבשל" אצלה הרבה זמן, ורק חוויה אחת ויחידה, זרזה את ההחלטה. "יום אחד, כשהגעתי לגן לאסוף את בתי, אחד הילדים אמר לה: 'הנה אמא שלך השמנה באה לקחת אותך.' הילדה שמעה, נעצה בי מבט ארוך בעיניים הגדולות שלה, ואחר כך השפילה אותן. זה הלם בי, הרגשתי מן 'בום' בבטן, ואז קלטתי באופן החד ביותר שהבעיה אינה רק שלי, שהיא פוגעת גם באנשים היקרים לי ביותר. זה היה  הקש ששבר את גב הגמל, הבנתי שאני רוצה לגדל את הילדה שלי אחרת, שאני רוצה ללוות אותה מקרוב במהלך חייה, בלי שתתבייש בי, ובכלל להיות… וזה רק בידיים שלי להאריך ולשפר את חיי."

אחת ההחלטות המשמעותיות בחיי
לאחר שהחליטה, אי אפשר היה לעמוד בדרכה. "הייתי נחושה כמו שלא הייתי הרבה פעמים בחיי, ואיש לא הצליח להסיר אותי מדרכי, אפילו לא אבא שלי, שעד יום לפני הניתוח המשיך להתחנן שלא אעשה את הצעד. לא נתתי למסרים המפחידים האלה לחלחל אליי ואפילו הבחירה שלי באסותא ובד"ר רזיאל נבעה בחלקה מכך שלניתוח באחד מבתי החולים האחרים הייתי צריכה להמתין חודשים, מה שהיה מאפשר לי להתחרט. מעבר לכך: ד"ר רזיאל הבהירה לי, שלא כדאי להתמהמה, מכיוון שמצבי הבריאותי יילך ויחמיר מיום ליום. בנוסף היא נתנה לי מידע רב על הניתוח, והכול ביושר ובנאמנות, בלי להסתיר דבר ובלי לייפות, ועם זאת, עם המון הבנה ואכפתיות. הרגשתי שהיא האדם הנכון במקום ובזמן הנכון."

ביום הניתוח שקלה שירי 127 ק"ג (לאחר שירדה לפניו שני ק"ג בדיאטה מיוחדת שנועדה להקטין את נפח הכבד, כדי להקל על מהלך הניתוח). ביום זה גברו חששותיה. "בדרך התפללתי לאלוהים שישמור עליי, היא מחייכת, "פחדתי מהלא נודע, היא מספרת, מעולם לא עברתי ניתוח כלשהו. במיוחד נבהלתי מהמחשבה שאתעורר באמצע ההרדמה ואחוש את כל הכאבים, אבל ד"ר רזיאל הרגיעה אותי ואמרה שאין סיכוי, שהיא יושבת לידי ובודקת כל דקה, וכשירדימו אותי, היא תשב לידי ותיתן לי יד, וכך היה."

"לאחר הניתוח התעוררתי לחיים חדשים. השעות הראשונות היו קשות יותר אבל השינוי הורגש כבר אז: אין תחושת רעב, האוכל לא מעניין, וגם, כמובן, פחדתי לאכול, שמא התפרים ייפתחו". הפחד התברר כחסר בסיס, שכן בשיקוף שנערך 16 שעות לאחר הניתוח, התברר לה לרווחתה שהניתוח הצליח לגמרי. "בימים הראשונים האלה הייתי צריכה המון תמיכה, ואת זה קיבלתי בכמויות מהצוות הרפואי הנהדר במקום. מעבר לכך, כל שאלה או בעיה יכולתי להפנות ישירות לרופאה שלי, שהשאירה לי את הטלפון האישי שלה. בשלושת השבועות הראשונים לאחר הניתוח הייתי מתקשרת אליה לפעמים, והיא הייתה חוזרת אלי תמיד במהירות עם תשובה מרגיעה."

משעה לשעה מיום ליום, שירי הרגישה טוב יותר, הפצעים התרפאו והקילוגרמים הושלו בקלות בזה אחר זה. "לאחר 10 ימים כבר ירדתי 8 ק"ג וכעבור חודשיים כבר הייתי אדם אחר, עדיין שמן, אבל ברמה אחרת לגמרי."
הכושר הגדול
הירידה האינטנסיבית ביותר במשקל גופה, הושגה דווקא בחופש הגדול, יותר מחצי שנה לאחר הניתוח. "ביולי ואוגוסט, נתתי את הפוש הכי גדול, וירדתי כמעט 25 ק"ג. הלכתי יום יום למכון כושר, בלי לוותר, שמתי את הקטנה בקייטנה, ורצתי למכון. אני, שבעבר זרקתי המון כסף על מכוני כושר בלי ללכת בכלל, שמתי עכשיו את הכושר לפני הכול."

גם היום, היא מקפידה לפקוד את חדר הכושר שלוש פעמים בשבוע לפחות. זה עוד שינוי שחל בי: למדתי להגיד: עכשיו זה הזמן שלי, עכשיו זאת אני, אני במקום ראשון, מטפלת בעצמי ונותנת לעצמי עד הסוף, וגם בנקודה הזו אני חזקה ונחושה מאוד."

לראשונה בקריירה שלה כמורה, ביקשה שירי שבהכנת מערכת השעות השנתית, יתחשבו בשגרת האימונים שלה. "ביקשתי מהמנהלת לסיים ביום ו' בשעה מוקדמת כדי לא להפסיד את האימון. בהתחלה אמרו לי שיהיה קשה ושיש אילוצים, אבל התעקשתי ואמרתי שמעולם עד עכשיו לא באתי בשום דרישה ושזה חשוב לי מאוד, ובסופו של דבר הלכו לקראתי."

שירי כיום. כבר לא שמנה

רעננות של חיים חדשים 
ההחלמה הייתה קלה משציפתה. שבועיים בלבד לאחר הניתוח שבה שירי לתלמידיה. הוריהם וצוות המורים מבית הספר אינם מפסיקים להציף אותה במחמאות ובחיזוקים. "קיבלנו מורה חדשה," הילדים אומרים. "הורים או מורים שהיו נכנסים לכיתה התקשו לזהות אותי, כי נראיתי כמו אחת מן הילדים", היא מחייכת. גם אנשים אחרים מתקשים לזהותה ברחוב, בהתחלה לא מאמינים, פוערים פה, ואחר כך יוצאים מגדרם מהתפעלות.
שירי –  ששבוע לפני הניתוח הזהירו אותה בחנות בגדים שאם תוסיף במשקל עוד קצת, יתקשו למצוא לה בגדים, ירדה מ-58 ל- 40-38 במידת הבגדים. גם בעלה מאושר, היא מודה, ולא רק בגלל ההיבט האסתטי. "הוא קיבל אישה חדשה. אני כבר לא עייפה כמו קודם, לא נרדמת מוקדם, לא כואבות לי הרגליים. היום אני רעננה וקלילה יותר, מסוגלת לרוץ, ללכת, להסתובב, לבלות ולכייף עם הילדה שלי ולא מפסידה אפילו טיפה מהחיים."
ברגעים מסוימים קשה אפילו לה עצמה לקלוט את גודל השינוי. בעבר, כשנכנסה לאוטובוס, הייתה נדחקת ומצטמצמת ככל יכולתה כדי לאפשר לאדם אחר לשבת לידה. זה לא עזר, בדרך כלל, כי לדבריה, האנשים היו פשוט קמים ומחפשים מקום אחר. "העניין הוא שעד היום קשה לי להשתחרר מזה, באוטובוס אני עדיין מתיישבת אוטומטית ליד החלון ומתכווצת, אבל אז אני מתעוררת, טופחת על המצח ואומרת לעצמי: 'היי, את לא, את כבר לא, זה עבר…"